זהו מאמר פרידה. פרידה מהעבר שלי. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. אני, שפעם אמרו עלי שאני כמו הסיפרה "4", עם רגל אחת שתקועה עמוק בעבר. עכשיו, אני משחררת את כל מה שהיה.
לפני כחודש עברתי דירה. בתקופה שקדמה למעבר ניסיתי למיין את כל הדברים שנדחפו עם השנים לארונות, לארגזים, לבוידם ומתחת לשולחן. לחרדתי גיליתי שם המון דברים: כל התעודות שקיבלתי מהגן ועד כיתה י"ב, הפעולות שהעברתי בצופים, הדרגות מהצבא, עיתונים, תדפיסים, מחברות ופתקים. בין הדברים היו גם עשרות מכתבים מאנשים ששכחתי שהייתי בקשר איתם, מאנשים ששכחתי שהיו כל כך קרובים אלי, מאנשים שאינני מצליחה להיזכר מי הם והיכן פגשתי אותם, ואפילו מכתב שכתבתי למחנכת שלי כשהייתי בכיתה ג'! אין סוף של דברים.
וכך התחלתי למיין, נייר אחרי נייר, מכתב אחרי מכתב, ובכל פעם שחשבתי שאני מחזיקה משהו שאפשר לזרוק – ליבי נקרע. איך אפשר לזרוק את זה? זה חלק ממני, ממי שאני. ואם ארצה להיזכר בזה בעוד עשר שנים, איך אוכל? כשראיתי שאני במצוקה והמיון הופך למטלה בלתי אפשרית, התקשרתי לחבר טוב.
- "עמנואל", התחננתי, "איך ממיינים? מה שומרים ומה זורקים? אתה חייב לתת לי טיפ!"
- "יש לי טיפ", אמר עמנואל, "זה משפט שבודהה אמר: אל תסחבי איתך את הרפסודה אחרי שעברת את הנהר!"
זהו. כמו נגיעה של מטה קסם, המשפט הספיק לי והתחלתי לזרוק. לא הכל, אבל הרבה. עוד ועוד ארגזים ושקיות הובלו אחר כבוד אל פח האשפה ולא הבטתי לאחור. העבר מאחרי, פני לכאן ועכשיו.
אל הבית החדש עברתי "קלה". בהתחלה הרגשתי קלה מדי, כמו אין עבר מאחרי, כמו נעלמו כל שורשי, ביחד עם המחברות שנזרקו לפח. בימים הראשונים התבלבלתי, לפרקים אפילו הרגשתי שאיבדתי את עצמי. עד שנרגעתי, חזרתי לשיווי משקל והבנתי שלא רק שלא איבדתי את עצמי, אלא מצאתי מחדש את עצמי, את מי שאני היום. וכך, משוחררת מהעבר, גאה ושמחה, פרשתי את זרועותי לקבל אל חיי את כל מה שלפני.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתחדשת כל הזמן. אם פעם חשבתי שאהיה ד"ר למחשבים, פיזיקה ו/או חינוך, ואחר כך חשבתי שאהיה אשת עסקים, היום אני יודעת שאני רוצה דברים אחרים. אם פעם חשבתי שמתאים לי לגור בבדידות מזהרת, על ראש הר נישא, היום אני יודעת שאני אוהבת הרים ואוהבת בדידות, אבל אינני רוצה לחיות כך. אם פעם אהבתי את ריקילי ג'ונס, היום אני אוהבת את נורה ג'ונס. אני לא מחוייבת למי שהייתי בעבר, גם לא למי שהייתי בחודש שעבר. אנשים גוררים אחריהם את עברם, סוחבים על גבם החלטות ישנות וגם כעסים על דברים שהתרחשו לפני עשרות שנים. בשביל מה? האם זה שייך לעכשיו? האם זה עוזר? המשמעות היחידה שיש לעבר היא זו שאנחנו מעניקים לו. אנחנו בוחרים את המשמעות ובכל רגע אנחנו יכולים לבחור לשחרר את כל מה שהיה ולהישאר עם מה שעכשיו. ועכשיו יש יותר אפשרויות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אינני מחוייבת למי שהייתי בעבר, אבל עד היום הרגשתי מחוייבת או קשורה לאנשים שהיו איתי בעבר. היום אני נפרדת גם מהם. חלק מהאנשים שמהם אני נפרדת היום בוודאי חושבים שדרכינו נפרדו מזמן. חלקם אולי אפילו שכחו אותי. אבל הם לא יודעים שהמשכתי לסחוב אותם איתי. היום אני משחררת אותם. היום אני משחררת את כולם.
אני משחררת אתכם לדרככם ומודה לכם על כל מה שהענקתם לי.
אשמח אם תשחררו גם אותי.
עברתי לגדה השנייה ואני רוצה להמשיך בדרכי.
אז מה, כדאי לשכוח הכל? לזרוק, למחוק, לעקור, לנתק?
לא. לא לשכוח, אבל גם לא להחזיק. כדאי לשחרר. מה שישאר – ישאר. ומה שיילך – יילך.
יש משהו שבכל זאת כדאי לקחת מהעבר?
כן, את עצמנו, את עצמנו הבוגר, שלמד, שהבין, שהפנים.
העבר כובל אותנו לרעיונות, לאמונות, לדפוסים, לאנשים. בהווה יש חופש. בהווה אין הגדרות, אין גבולות, אין כבלים, בהווה הכל כמעט אפשרי. כמו בסידרה "אבודים", למי שמכיר, בכל רגע כמעט יש אפשרות להתחלה חדשה. העבר הוא כמו קביים: הוא תומך בנו, עוזר לנו להגדיר את עצמנו, אך הוא גם מגביל. הניחו את הקביים. העבר תופס מקום. בשביל להיפתח לאפשרויות חדשות צריך לפנות בתוכנו וסביבנו מקום. בשביל להיזכר – צריך לשכוח!
להיזכר במה?
בעצמנו.
אבל מי/מה נהיה אם נשחרר את העבר שלנו?
נהיה אנחנו.
מתוך גיליון מספר 28 של "ברומו של איזון" – עבר, הווה, עתיד.
מרצה למחשבים. מנחה סדנאות למודעות עצמית. sarit@e-zoon.co.il
